ההיסטוריה  של סנובורד 

 סקי וי.אי.פי 

גאה להציג סנובורד, ספורט חורף עם שורשים בסקי, גלישה וסקייטבורד כאשר הפעילות העיקרית היא רכיבה על כל משטח מכוסה שלג בעמידה על סנובורד עם רגליים ממוקמות בערך בניצב לגלשן ולכיוון שלו, מה שמבדיל אותו עוד יותר מסקי, שבו הרוכבים פונים קדימה. יתר על כן, לא משתמשים במוטות כמו בסקי, ורוב המשתתפים נועלים מגפיים לא קשות אלא רכות עד בינוניות לתמיכה. הספורט התפתח בשנות ה-60 וה-70, גדל בפופולריות בשנות ה-80, והפך לספורט אולימפי ב-1998. לרוכבים ולחובבים מושבעים ברחבי העולם, כולל מחבר זה, סנובורד הוא סוג מיוחד של "תרופה לנפש, "משלב את היופי של הטבע, הריגוש שבתחרות ואפשרות לביטוי עצמי. אין דרך אחת לסנובו 

הסנובורד מקורו  בארצות הברית 

סנובורד מאמינים שמקורו בארצות הברית. אף על פי שמקורותיו מעורפלים, והרבה ילדים ומבוגרים יכולים לטעון שהם עמדו על משטח שטוח כלשהו והחליקו במורד גבעת המזחלות המקומית שלהם, ישנם מספר שמות, תאריכים והמצאות שהן נקודות עיקריות מוסכמות ב- ההיסטוריה הנפוצה ביותר של הספורט.המבשר של הסנובורד המודרני נוצר בשנת 1965, כאשר המהנדס שרמן פופן ממוסקגון, מישיגן - "אבי הסנובורד" המוכר ברבים - המציא את אב הטיפוס שסלל את הדרך ללוח המודרני. ה-"Snurfer" קיבל את שמו המצחיק מאשתו של פופן, ששילבה בצורה מסודרת את שתי המילים שתיארו את מטרת המכשיר: גלישה על שלג. הדגם הראשוני של פופן היה רק ​​שני מגלשי שלג מחוברים זה לזה - מאוחר יותר הוא חיבר חבל לחזית להיגוי. לא נדרשו מגפיים או כריכות מיוחדות.פופן בנה את הצעצוע הפרימיטיבי עבור בנותיו, והפופולריות של ה-Snurfer התפשטה במהירות מעבר לחצר האחורית של הממציא, ומשכה את תשומת הלב של תאגיד ברונסוויק, יצרנית ציוד ספורט, שהעניקה רישיון ל-Snurfer והחלה לייצר ולהפיץ אותו ברחבי הארץ. תחרויות סנרפר מקומיות של מישיגן הגיעו לאחר מכן בסוף שנות ה-60 והתפשטו לתחרויות לאומיות בשנות ה-70. הצלחתו של ה-Snurfer - כמיליון מהם נמכרו עד סוף שנות ה-70 - הביאה את הרעיון של החלקה הצידה על שלג ליבול חדש לגמרי של ממציאים וחלוצים, שלקחו את הרעיון ורצו איתו. נקודת המפנה הגדולה הבאה הגיעה ב-1975, כאשר הסנובורד החדש של הגולש דימיטריה מילוביץ', "Winterstick", משך את תשומת הלב של מגזין ניוזוויק.הרעש שליוותה את הלוחות הללו הולידה עוד חידודים, כמו גם רבות מחברות הסנובורד הראשונות. בחוף המזרחי היו ברטון סנובורד (נוסד על ידי ג'ייק ברטון קרפנטר); בקליפורניה, Sims Snowboards (נוסד על ידי הסקייטבורד טום סימס) ו-Barfoot Snoboards (נוסד על ידי הגולש צ'אק ברפוט); ובוושינגטון, Gnu Snowboards (נוסד על ידי מייק אולסון). חלוצי ייצור אלה ארגנו את תחרויות הסנובורד הרשמיות הראשונות, כמו אליפות הגלישה הלאומית הראשונה בשלג (שנערכה באתר הסקי ההיסטורי Suicide Six בסאות' פומפרט, ורמונט, ב-1982 וזכתה על ידי הצוות של ברטון) ותחרות אליפות העולם הראשונה בחצי צינור (שנערכה בסודה ספרינגס, קליפורניה, ב-1983, שאותה ארגן טום סימס).

 הקולנוע תרם להתפתחות ענף הסנבורד בעולם 

עם זאת, לא הייתה השתתפות מיינסטרים בספורט או בסיס מעריצים לספורט בשלב זה, ומתחרים ויצרנים מוקדמים חידדו את כישוריהם ואת לוחותיהם בבידוד יחסי. התחרויות המקוריות הללו, הדומות למפגשים אד-הוק יותר מאשר אירועי ספורט מקצועיים, שימשו כר גידול לפיתוח טריקים ותמרונים שעדנו עוד יותר את הספורט. שנתיים לאחר אליפות העולם בסודה ספרינגס, סימס עמד בתור כפיל הפעלולים של רוג'ר מור בסצנות הסנובורד בסרט ג'יימס בונד A View to a Kill (1985). זה היה רגע פריצת דרך בהיסטוריה של הספורט, שגם שיקף וגם, בתורו, עזר לתדלק את הפופולריות הגוברת של סנובורד.עם זאת, באותה תקופה באמצע שנות ה-80, מעט אתרי סקי בארה"ב אפשרו לגולשי סנובורד על הגבעות שלהם (בעיקר, גולשי סנובורד התקבלו בברכה בצרפת). איסור זה שיקף את הזלזול הנרחב אז שהפגינו גולשי סקי מסורתיים ומעמד הקאנטרי קלאב כלפי גולשי סנובורד. באתרי הנופש הבודדים שאכן אפשרו גלישה בסנובורד, נדרשו מבחני כשירות מיוחדים לרוכבים לפני שאפשרו אותם על המדרונות.

במקביל, סנובורד משך עולם חדש לגמרי של מעריצים מקהילת הסקייטבורד הנון-קונפורמיסטית. סגנון הלבוש בהשראת הגראנג' וההיפ-הופ של גולש הסנובורד הטיפוסי בקושי יכול היה להיות שונה יותר מהלבוש של אתר הסקי המסורתי, שרק העמיק את הפער בין הגולשים לעולים החדשים. ההיבט הלא-מסורתי של הספורט בא לידי ביטוי בבירור בתואר המגזין הראשון של סנובורד, Absolutely Radical, שנוסד בשנת 1985. למרות המכה מקהילת הסקי, הספורט עלה בפופולריות ובקבלה, במיוחד לאחר שחברות הביטוח החלו לאפשר לאתרי סקי לכסות סנובורד במסגרת מדיניות האחריות הקיימת שלהם.למרות שהספורט נאבק על קבלה, מותגי הזרם המרכזי הגדולים השקיעו באירועי תחרות, וקהילת הסקי הכירה בהדרגה בתרומתו הקריטית של הסנובורד להחייאת תעשיית אתרי השלג. סנובורד הוכר לבסוף על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנת 1994 והופיע לראשונה במשחקי החורף בנאגנו, יפן, בשנת 1998. פריצת הדרך הזו עם האולימפיאדה התקבלה ברגשות מעורבים על ידי גולשי סנובורד; למעשה, אלוף העולם בסנובורד שלוש פעמים, Terje Håkonsen מנורבגיה, החרים את המשחקים האולימפיים בגלל אי ​​הסכמה עם ה-IOC.

 סנובורד הוא ענף ספורט אולימפי 

גולש הסנובורד רוס רבגליאטירוס רבגליאטי הקנדי, המתחרה הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית בסלאלום הענק של סנובורד, באולימפיאדת החורף 1998 בנאגנו, יפן.במשחקי 1998 נערכו ארבעה אירועים (שניים לגברים ושניים לנשים) בשתי התמחויות: הסלאלום הענק, אירוע ירידה בדומה לסקי סלאלום ענק; וה-halfpipe, שבו המתחרים ביצעו טריקים תוך כדי מעבר מצד אחד של צינור חצי עיגול לצד השני. בסך הכל, הופעת הבכורה של הספורט הייתה חסרת ברק, עם תחרות החצי פייפס ששודרה באמצע הלילה בארצות הברית ועם פסילתו של זוכה הסלאלום הענק רוס רבגליאטי מקנדה, שניצחונו נשלל כאשר לאחר מכן נבחן חיובי עבור מריחואנה (פסילה). שבוטל לאחר מכן).קבלת הפנים של סנובורד באולימפיאדת החורף 2002 בסולט לייק סיטי הייתה שונה לגמרי. אירוע ה-halfpipe שודר כאירוע פריים טיים בארה"ב, והאמריקאים שלטו ביציע המנצחים. באולימפיאדת החורף 2006 בטורינו, איטליה, ה-halfpipe שוב היה מרכז המשחקים, יחד עם הופעת הבכורה של אירוע חדש, "צלב הסנובורד" (במקור ועדיין נקרא לעתים קרובות בורדרקרוס), בו מתחרים מתחרים אחד נגד השני. במורד מסלול עם קפיצות, ברמזים ומכשולים אחרים. ואז, במשחקי החורף האולימפיים בוונקובר 2010, ההתעניינות המרכזית ב-halfpipe הגיעה לגובה החום. כוכבת הסנובורד האמריקאית, שון ווייט, כבשה את הקהל על ידי נחיתת ה-McTwist 1260 הכפולה הראשונה אי פעם (שני סיבובים תוך השלמת שלושה וחצי סיבובים) בתחרות, בעוד מחברת זו נהנתה מהריגוש של זכייה במדליית הזהב של הנשים באירוע זה.סנובורד מקצועיבעוד שחברות הסנובורד הראשונות הציגו "צוותים" של רוכבים שיתחרו בתחילת שנות ה-80, לא היו פרסים מועטים עד לא, ולחברות עצמן לא היה הון לפצות את הרוכבים. אבל זה השתנה ככל שהסנובורד גדל בפופולריות ובקבלה. ענף הספורט הגדל במהירות פיתח תחרות גביע העולם ב-1985 וגוף שלט בינלאומי, הפדרציה הבינלאומית לסנובורד, ב-1990.גולשי הסנובורד המקצועיים הראשונים היו צפויים לרכוב בכל התחרויות הגדולות, ולייצג את המותגים של נותני החסות שלהם באמצעות לוגו, מדבקות וביגוד. גולשי סנובורד מקצוענים מוקדמים כללו את טום סימס, טרי קידוול ואנדי קוגלן. השקת מגזיני הסנובורד הראשונים וסרטוני הווידיאו פתחה גם שדרת חשיפה חדשה לרוכבים ולחברות שנתנו להם חסות, וגולשי סנובורד החלו לתזמן צילומים וצילומים לפי לוחות הזמנים התחרותיים שלהם.קבוצה נבחרת של רוכבים נפרדה לגמרי מדגם הרכיבה התחרותי, כשהיא מתמקדת אך ורק בעבודת צילום וצילום, חיה בסגנון הנמוך של תנורי סקי, ועובדת מחוץ לעונה כדי לתמוך בהרפתקאות החורף שלהם. הנוודים הקשים הללו כללו את דייב סיאון, שון פארמר וניק פרטה, ולרוב הם התריסו נגד התפיסה של התקופה של ספורטאי סנובורד מקצועי. קרייג קלי, אחד מרוכבי הספורט האייקוניים ביותר, התרחק מהמעגל התחרותי, שבו היה הרוכב המוביל במשך שנים, והתמסר אך ורק ל"רכיבה חופשית" עבור עצמו ועבור המצלמה. כאשר הספונסר של קלי, ברטון, תמך בשינוי הזה והמשיך לשווק את הלוח הפרו-מודל שלו, השדרה הלא תחרותית הזו לגולשי סנובורד מקצועיים התגבשה עוד יותר.

למרות שסנובורד תחרותי המשיך להיות היבט נהיגה של הספורט בשנות ה-2010, המתחרים המובילים בילו לעתים קרובות חלק מהעונה שלהם בהופעה עבור צוותי צילום וצילום.

בניית סנובורדהסנובורד המודרני דומה לסקייטבורד חסר גלגלים גדול מימדים שאליו מחוברות רגלי הרוכב בקשרים. הגודל והצורה של הסנובורד משתנים בהתאם לשימוש המיועד של הגלשן ולגודל הסנובורד, אם כי הגודל הממוצע של בורד הוא 5 רגל (1.5 מטר) אורך ו-10 אינץ' (25 ס"מ) רוחב. לכל הלוחות יש חיתוך צדדי (הנותן להם צורה דומה לשעון חול), המשתנה בין עמוק לרדוד ומאפשר להפוך את הלוחות בקלות מקצה לקצה.שנן שש שכבות לבניית "סנדוויץ'" הבסיסית של סנובורד:גיליון עליון. שכבה עליונה זו - עשויה פלסטיק, ניילון, עץ או קומפוזיט - מגנה על השכבות הפנימיות של הלוח ומספקת מקום לגרפיקה, מבריקה או מט.סִיבֵי זְכוּכִית. שכבה זו נמצאת מתחת לגיליון העליון ועל גבי הליבה, ומוסיפה חוזק וקשיחות ללוח.הליבה. החלק האמצעי של הלוח עשוי בדרך כלל מעץ פרקט למינציה, אם כי נעשה שימוש גם בחומרים אקזוטיים יותר, כגון קוולר ואלומיניום.סִיבֵי זְכוּכִית. שכבה נוספת של פיברגלס חוגרת את הליבה, ומספקת חוזק וקשיחות נוספים.קצוות. קצוות פלדה עוברים לאורך הלוח (לפעמים מסביב, לפעמים רק לאורך הצדדים, למעט הבוהן והעקב של הלוח) מחזיקים את השכבות יחד, ומאפשרים ללוח להתחפר בשלג, ולספק חיכוך ולכן חלק אמצעי שליטה במהלך פניות. קצוות מחודדים היטב הם לעתים קרובות קריטיים לניווט בפניות וקפיצות על משטחים קפואים במיוחד.בסיס. שכבת הפלסטיק הסופית, הנקבוביה, עשויה בדרך כלל מ-P-Tex, שם המותג הנרדף לבסיסי סנובורד; פלסטיק פוליאתילן עמיד בפני שחיקה עובר בשעווה כדי לספק את החלקלקות הדרושה לביצוע חלק. ישנם שני סוגים של בסיסים: תחתונים (עמידים לאורך זמן ועמידים אך מכילים את כמות השעווה הנמוכה ביותר, מה שהופך אותו לאיטי ביותר מבין שלושת סוגי הבסיס ולעתים קרובות לבחירה הטובה ביותר עבור גולש סנובורד מתחיל או מזדמן) ומסינטרים (בסיס נקבובי אשר סופג שעווה היטב ומהיר יותר מהבסיס המחולץ אך יקר יותר לתיקון).

סגנונות סנובורד וסוגי תחרות

סנובורד אישה גולשת סנובורד.בעוד סנובורד מציע אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות לרוכבים לבטא את עצמם, ישנם שלושה סגנונות עיקריים של סנובורד, שכל אחד מהם משויך לסוג מסוים של ציוד, שטח ותחרות: פריסטייל, רכיבה חופשית ואלפינית (או חופשית).

freestyle

שורשיו של פריסטייל בסקייטבורד ובשנות ה-2010 היה הסגנון הפופולרי ביותר של סנובורד. הוא מוגדר על ידי שימוש במאפיינים טבעיים ומלאכותיים כגון מסילות, קפיצות, קופסאות, מעקות, halfpipes ומכשולים אחרים עליהם ניתן לבצע תמרונים ותחבולות אוויריות. לרוב אתרי הסקי המודרניים יש אזור פארק שטח ייעודי המיועד במיוחד לגלישת סנובורד בסגנון חופשי ומצויד בתכונות אלה, וגולשי סקי עכשוויים שאבו השראה מההופעות, הטריקים ואפילו הלבוש הקשורים לגולשי סנובורד בסגנון חופשי. ניתן לסווג רכיבה תחרותית בסגנון חופשי ל-halfpipe/superpipe, slopestyle, Big Air וג'אמים.טריקים של סנובורד ב-halfpipe המשיכו להתפתח בקצב מסחרר. שילוב של מספר סיבובים, או "פקקים", הטריקים המורכבים האלה כוללים רוכבים שמבצעים סיבובים מרובים תוך התהפכות פעמיים עד שלוש באוויר. טריקים של "דאבל קורק" הם כעת מהלך סטנדרטי בזכייה בתחרויות superpipe (חצי צינור ענק), בעוד שטריקים של "טריפל קורק" הם טריק חובה בזכייה בתחרויות סלופסטייל וביג אייר. המירוץ להנחית את הווריאציה הבאה של הטריקים הללו הוביל ספונסרים להקים צינורות-על פרטיים, לרוב עם בור קצף מובנה בקירות ה-Superpipe, כך שהרוכבים יכולים לתרגל בבטחה את התמרונים המסוכנים הללו. הסכנה במהלכים הללו הודגשה באופן טרגי ב-2009 בעקבות הפגיעה המוחית הטראומטית שספג קווין פירס, שקיווה להתחרות באולימפיאדת 2010, בזמן שהוא תרגל פקקים כפולים בסופר-פייפ ביוטה.

https://www.britannica.com/sports/snowboarding

רוכבי פריסטייל בוחרים בדרך כלל סנובורד קצר יותר, בשילוב עם מגפיים רכים יותר, מה שמקנה להם את יכולת התמרון והגמישות הדרושים לביצוע מהלכים שלהם. ללוחות יש בדרך כלל חיתוכי צד עמוקים לסיבוב חזק והם בדרך כלל בעלי שני קצוות, כלומר סגנון האף והזנב הם תמונות מראה, מה שמאפשר רכיבה על הלוח לשני הכיוונים לאחר החלפה וסיבוב מהיר.

Halfpipe ו-Superpipeתחרות הסנובורד המפורסמת ביותר, ה-halfpipe, מבוצעת בחצי צינור של שלג. גובה ה-Halfpipes הוא כ-11 עד 22 רגל (3.3 עד 6.7 מטרים), עם שיפועים בין 16 ל-18 מעלות, וזה מספיק מגרש לגולשי סנובורד כדי לשמור על המומנטום שלהם. (למרות שהגדרות ומידות רשמיות לא קיימות עבור מונחים אלה, Halfpipes עם קירות גבוהים מ-16 רגל [4.9 מטר] ועם קירות אנכיים של כמעט 90 מעלות נקראים לרוב superpipes. הגובה הסטנדרטי האולימפי הוא 22 רגל [6.7 מטר].)

גולשי סנובורד "נופלים פנימה" על ידי כניסה לקצה העליון של הצינור במהירות גבוהה מצד שמאל או ימין, נושאים את המהירות הזו ועפים גבוהים כאשר צורת הקיר הנגדי זורקת אותם לאוויר ואז חזרה אל אותו קיר. בעודם מוטסים, הם מבצעים סיבובים, סיבובים ותחבולות תופסת לוח לפני שהם נוחתים בחזרה בצינור. לאחר הנחיתה, הם נוסעים מעט בירידה כדי לשמור על מהירות וממשיכים את מסלולם על פני ה"תחתית השטוחה", הקטע שבין קירות הצינור, ולמעלה מהקיר הנגדי, ומשגרים שוב לאוויר כדי לבצע טריקים אחרים. השגרה של הספורטאי של חמש עד שש ריצות נשפטת על ידי פאנל של מומחים על הקושי הטכני של הטריקים, ביצועם והגובה והסגנון המוצגים בזמן ביצועם. הספורטאי עם הניקוד הגבוה ביותר מנצח.הבמות העיקריות לתחרות סופר-פייפ בינלאומית הן משחקי החורף X ומשחקי החורף האולימפיים. תחרויות סופר-פייפ חשובות נוספות כוללות את סיור גביע העולם של FIS, סיור ה-TTR העולמי, וה-Burton US Open.סלופסטיילבאירוע הסלופסטייל, גולשי סנובורד ריצה במסלול המורכב משלוש עד ארבע קפיצות גדולות עשויות שלג ושלושה עד ארבעה מכשולים בסגנון ג'יב בעיצובו של בונה המסלול, המציגים את היצירתיות והעקביות של הרוכב. הקפיצות יכולות להיראות ענקיות, אבל לרוב הן מעוצבות עם זוויות המראה ונחיתה תואמות, מה שמעניק לרוכב זמן ארוך באוויר עם קושי מינימלי בנחיתה. המאפיינים של סגנון השיפוע בסגנון ג'יב יכולים לכלול מעקות, מדפים או מערכות מדרגות המחקות את אלה של נופים עירוניים המזוהים בדרך כלל עם גולשי סקייטבורד.הרוכבים יוצאים מהקפיצות ומבצעים סיבובים והיפוכים באוויר לפני הנחיתה חזרה על השלג. תכונות ג'יב מתערבבות לאורך הדרך. צוות שופטים מדרג את הריצות באמצעות מערכת נקודות המתגמלת קושי, ביצוע וסגנון. הרוכב עם הניקוד הגבוה ביותר מנצח.חלון הראווה התחרותי הבינלאומי העיקרי עבור אירוע זה הוא משחקי Winter X, אשר מכתירים אלוף ב-Slopestyle מדי שנה, אך תחרויות סליפסטייל הופיעו לראשונה באולימפיאדת החורף בשנת 2014. תחרויות סלופסטייל בינלאומיות חשובות אחרות כוללות את סיור גביע העולם של FIS, סיור ה-TTR העולמי, ו אליפות ארצות הברית הפתוחה של ברטון.עירוני וג'יבינגמושפע ישירות מגישת ה"גרנד כל דבר" של הסקייטבורד, ג'יבינג היא טכניקת סנובורד בסגנון חופשי המורכבת מרכיבה על כל משטח מלבד שלג. המשטחים הנפוצים ביותר כוללים מסילות מתכת, קופסאות, ספסלים, מדפי בטון, קירות, סלעים ובולי עץ. זה מתרחש בדרך כלל בפארק נופש סנובורד, אבל הוא נמשך גם בסביבות עירוניות. היכן שאין מדרון לצבור עליו מהירות, ג'יברים עירוניים "יירו" זה בזה לעבר מסילות, באמצעות בנג'י בנג'י - בעצם רצועת גומי ענקית - כננות מכניות, או אפילו (הכי מסוכן) מכוניות. עיקר הג'יבינג מתרחש מחוץ לאירועים נשפטים, אבל הג'יבינג הוא חלק מתחרויות סלופסטייל ומאירועי ג'אם ייעודיים.בגלל השימוש המוגבל שלהם והצורך בכושר התמרון והגמישות הטובים ביותר האפשריים, ג'יבבורדים הם בדרך כלל הקצרים והרכים ביותר מכל הסנובורדים, המשמשים עם מגפיים וביינדינג רכים. לעתים קרובות הקצוות שלהם קהים בכוונה ("מכוונים") כדי למנוע חיכוך וכדי להימנע מהידבקות במכשולים קטנים וקורות שעלולים להוות סכנה לרוכב.Big Air הוא אירוע שבו רוכבים מתחלפים בקפיצת מסלול מסיבית אחת, מבצעים סיבובים מוטסים והיפוכים לפני הנחיתה חזרה על השלג. כל ספורטאי רשאי להכות בקפיצה חמש עד שש פעמים במהלך התחרות. פאנל שופטים מדרג את הטריקים של הספורטאים על סמך קושי, ביצוע וסגנון, ומעניק ניקוד עבור כל קפיצה. הזוכים מוענקים בדרך כלל בקטגוריות של הזוכה הכללי הטוב ביותר (הסכום של כל ציוני הקפיצה הכוללים של הרוכב) וזוכה הטריק הטוב ביותר (הטריק היחיד בעל הניקוד הגבוה ביותר בתחרות).מכיוון שניתן לביים אותם עם פיגומים ואינם דורשים מקום חיצוני, ניתן לערוך תחרויות ביג אייר כמעט בכל מקום בו ניתן לבנות רמפת ירידה, המראה ונחיתה ולצפות בשכבת שלג או שבבי קרח, אפילו בתוך הבית. הגמישות הזו במקום הגדילה באופן אקספוננציאלי את הפופולריות והסחירות של האירוע.תחרויות "אייר וסטייל" הן אירועי Big Air הגדולים והיוקרתיים בעולם. אירוע האוויר והסגנון המקורי מתקיים באינסברוק, אוסטריה, בעוד שאירוע האוויר והסגנון של המחבר הזה של המחבר הזה הציג את סגנון התחרות הזה לקהל אסייתי. תחרויות חשובות נוספות הן ה-FIS World Cup Big Air Tour ו-X Games Big Air.חסימות רכבות הן מהבסיסיות ביותר של כל תחרויות הסנובורד בגלל הדרישות המינימליות שלהן. הם יכולים להיות מבוימים כמעט בכל מקום ובכל זמן בהינתן חלל קטן, תכונה מסוג מסילה, וכמה שברי שלג או קרח ממשטח הוקי. המתחרים מתחלפים ברכיבה יצירתית על מערך מסילה או תכונות אחרות בסגנון עירוני. אין סדר ריצה למתחרים: הרוכבים הולכים בתורם מתי שהם רוצים ובכל סדר שיבחרו. בדרך כלל יש פרק זמן מוגדר לג'אם, והספורטאים עשויים לעבור כמה סיבובים שהם רוצים במהלך הזמן המוקצב. השופטים צופים במתחרים, במקום להעניק ציונים, פשוט מציינים זוכים בשתי קטגוריות בסיום האירוע: הטוב ביותר הכולל והטריק הטוב ביותר.

https://www.smithsonianmag.com/innovation/brief-history-snowboarding-180979233/

נסיעה חינםרכיבה חופשית מוגדרת על ידי שימוש בשטח טבעי, והיא מתמודדת חזיתית עם אתגרי הטבע והטבע. הוא נמנע ממכשולים מלאכותיים כמו מסילות ו-halfpipes שעליהם מסתמכים גולשי פריסטייל, והוא אינו מצריך אזורים מרוחקים הקשורים לרכיבה בשטח. זה יכול להתקיים כמעט בכל מקום, מקרחות עטורות עצים בצד מסלולי סקי ועד פרצופים פתוחים לרווחה. בעוד שחלק ניכר של רכיבה חופשית מתרחשת מחוץ לאירועים נשפטים, יש סדרת אירועים של Freeride World Tour.מכיוון שהמטרה היא להיות מסוגל להתמודד עם כל סוגי השטח והשלג, לוחות פרירייד נוטים להיות ארוכים ונוקשים יותר ומותאמים למגפיים קשיחים יותר על מנת להעניק לרוכבים יותר ציפה בתנאים עמוקים ומגוונים. הלוחות הם בדרך כלל בסגנון כיווני (עם אף וזנב מובהקים, המבדילים אותם מלוחות דו-קצוות שניתן לרכוב עליהם בכל כיוון).

התמקדות כולה ברכיבה מחוץ לגבולות אתר הנופש, רכיבה לאחורית וסנובורד בהרים גדולים לוקחים את הזרימה הנוחה של הרכיבה החופשית למקומות מרוחקים יותר במדבר. בעוד שרוכבים משתמשים לעתים קרובות באתרי נופש כדי לגשת לשטח מחוץ לתחום, אין תכונות או אלמנטים מלאכותיים בסנובורד בשטח. רוכבים מגיעים לשטחי השממה בדרכים שונות, החל מטיולים, נסיעה בנעלי שלג וספלבורד (בהם ניתן להמיר סנובורד לסקי אלפיני) ועד שימוש באופנועי שלג ואפילו מסוקים.המטרה היא לרכוב על קווים ללא פגע, והמסע לאחור מוביל לעתים קרובות את הרוכבים לפסגות ולמקומות בעומק השממה. רכיבה במצבים אלו דורשת תשומת לב גבוהה לבטיחות ההרים ובדרך כלל גישה איטית ואסטרטגית יותר לירידה מההר. רכיבה תחרותית לאחור כמעט ולא קיימת.בגלל השלג העמוק יותר והתנאים הקשוחים, רוכבי השטח משתמשים בכמה מהסנובורדים הארוכים והקשיחים ביותר שקיימים, עם מגפיים קשיחים וכריכות בהתאמה. פופולריים יותר ויותר הם ספליטבורדים, חפיסות סנובורד מסורתיות שנחתכו לשניים על מנת לשמש כמגלשי סקי בגישה אלפינית לגישה לשטח האחורי. גולשי סנובורד יכולים כעת לטפס על מדרון כמו גולש אלפיני, שכולל הובלת סנובורד על הגב ולאחר מכן ירידה כגולש סנובורד.

סנובורד אלפיני

סנובורד אלפיני, שנקרא לעתים קרובות freecarving, היה הסגנון הפופולרי ביותר של סנובורד באמצע שנות ה-80 במהלך תחילת הספורט, כאשר גולשי סנובורד השתמשו בתשתית הקיימת של אתרי סקי ובמקומות של מירוצי סקי. עם זאת, עד סוף שנות ה-90, רוב גולשי הסנובורד המושבעים דחו את הסנובורד האלפיני כמעט יותר מסקי על גלשנים. הוא ממשיך לחלוק מאפיינים רבים עם סקי, במיוחד בזני הסלאלום שלו, שם הדגש אינו על קפיצות וטריקים אלא גילוף מומחה, לרוב במהירויות גדולות.

מירוץ סלאלוםבמשותף עם מירוצי סקי, מרוצי סלאלום סנובורד כוללים אריגת מסלולים המורכבים ממוטות אופסט, או "שערים", הבולטים מהשלג, שהספורטאים חייבים לנווט סביבם מהר ככל שהם יכולים. אלו נחשבות לתחרויות טכניות בגלל ההידוק הנדרש של הסיבובים.

הריצה של כל ספורטאי במסלול מתוזמן, והרוכב עם הזמן המהיר ביותר מנצח. המרווח בין השערים במרוץ סלאלום קרוב יחסית זה לזה (25 עד 50 רגל [8 עד 15 מטר] זה מזה), מה שמאלץ את גולשי הסנובורד לבצע פניות הדוקות במהירות דרמטית. כפי שהשם מרמז, הסלאלום הענק הוא אותו סוג של מירוץ, אך עם המרווח בין השערים מוכפל בערך (24 עד 32 מטר זה מזה), מה שמכריח את הרוכבים לבצע פניות ארוכות יותר ותדירות פחות אך במהירות רבה יותר מהירויות. השערים עדיין רחוקים יותר זה מזה ב-Super-G (100 עד 130 רגל [30 עד 40 מטר] זה מזה), כאשר הרוכבים מגיעים לרוב למהירויות של 60 מייל (97 ק"מ) לשעה. הגרסאות המקבילות של המרוצים הללו ("הסלאלום המקביל" ו"הסלאלום הענק המקביל") מפילות רוכבים בתחרות ראש בראש על מסלולים זה לצד זה .

סנובורד קרוס (בורדרקרוס)

סנובורד קרוס (במקור ועדיין נקרא לעתים קרובות בורדרקרוס) הוא אירוע שבו רוכבים מרובים (ארבעה בתחרות אולימפית) מתחרים בו-זמנית במורד אותו מסלול משופע עם פניות גדות, קפיצות, ברמזים, נפילות ומאפיינים מלאכותיים אחרים הבודקים את שיווי המשקל של המתחרים. שליטה במהירויות מקסימליות. התנגשויות בין המתחרים אינן נדירות. הרוכב הראשון לסוף המסלול הוא המנצח בגרסה של סנובורד למירוצי מוטוקרוס.

ההיסטוריה של הסנובורד

תורה בהיר

תורה ברייט, מחברת המאמר של אנציקלופדיה בריטניקה על סנובורד.

בדרך כלל שדה של 40 עד 60 מתחרים ייקח כל אחד ריצה מתוזמנת אחת במורד המסלול לבדו כדי לקבוע סדר זריעה וכדי לאפשר יצירת סוגריים תחרותיים. לאחר הקמת סוגריים אלו, הרוכבים יעברו ראש בראש, כאשר שלושת הראשונים בכל מקצה יתקדמו לסוגר הבא. בדרך זו, השדה מצטמצם לקבוצה אחרונה של רוכבים. במקצה הגמר, הרוכב הראשון שחצה את קו הסיום הוא המנצח בתחרות.